המוצץ!

התלבטתי רבות אם לכתוב את הבלוג הזה. אני מניחה שקצת חששתי מעין הרע ( לא לגמרי מאמינה אבל עדיין...). היום בבוקר הרגשתי שאם הוא לא יכתב עכשיו ,זה כנראה גם לא יקרה בכלל. החלטתי ללכת על זה ולספר על קורות המוצץ בביתנו.

זה מדהים איך לפעמים כל מה שאנחנו רוצים או מאמינים יורד לטמיון מול היכולת של ילדינו ללמד אותנו דבר או שניים על העולם בכלל, ועל הצרכים שלהם בפרט. לפני שהילדים נולדו הייתה לי אידיאולוגיה שלמה על המוצץ. הרגשתי שהוא מיותר. שהוא משמש בעיקר את ההורים ולא את הילדים ובעיקר חששתי ממנו. אני חושבת שגיבשתי את הדעה שלי באחר הצהריים אחד ששמעתי אמא בגינה אומרת לבן שלה " אם לא תהיה בשקט, אני אתן לך מוצץ!". זה הפתיע אותי לא הבנתי אם הוא אמור להרגיע את האמא או את הזעטוט בין השנתיים?

כשהילדים נולדו התלבטתי רבות אם לנסות בכלל את נפלאות המוצץ. כולם מסביב כמובן המליצו ואף נאמרו משפטים כמו : " איך בכלל אפשר לגדל ילדים בלי מוצץ?" לבסוף החלטתי להציע להם את נפלאות המציצה. בחודשים הראשונים אפקט המציצה מאוד משמעותי ומוצץ בהחלט יכול לעזור... הניסיונות הראשונים נחלו כישלון מוחץ שהלך והשתפר. בגיל חודשיים הם הסכימו לקחת את המוצץ אבל רק רגע לפני שנרדמו. לצד ההתרגשות מההצלחה, הלילות הפכו להיות סיוט ומצאתי את עצמי מחזירת מוצצים לתאומים בני חודשים בערך 8-12 פעמים בלילה. בגיל 4 חודשים החלטנו לוותר על המוצץ והלילות חזרו להיות שפויים.

חודשים רבים עברו עלינו בנחת באופן מפתיע ללא מוצצים. הם למדו להירגע בדרכים אחרות, להירדם לבד ( בכל זאת אמא יועצת שינה ) וביתנו הפך לבית נטול מוצצים.

בגיל שנה הקטנים נכנסו לראשונה לגן. מסביבם הם חוו לאורך היום המון ילדים ויחד איתם גם המון מוצצים. בהתחלה הם לא התרגשו יתר על המידה אבל באיזור גיל שנה וחצי משהו התחיל להשתנות. הקטנה התחילה להתייחס למוצצים שסביבה. הגננת שתפה שהיא לוקחת לילדים את המוצץ מהפה, לפעמים מחזירה, לפעמים מחביאה ולפעמים אפילו רחמנה לצלן מכניסה אותו לפה. אנחנו הנחנו שזה משחק ולא ייחסנו לו יותר מדי חשיבות. השלב הבא הגיע לקראת גיל שנתיים שהגברת למדה לדבר והתחילה לבקש מוצץ. אני בטלתי את הבקשה והסברתי לה בביטחון כמה שהיא לא זקוקה לו. היא לא השתכנעה וביקשה אותו באופן יומיומי. אחרי זמן מה היא התחילה לחפש חפצים להירדם איתם ולבסוף היא התקבעה על כפית פלסטיק שבאופן קבוע היא הייתה הולכת איתה לישון, ומסתובבת איתה בבית. הנחנו שזה סוג של משחק ואפשרנו לה בכיף להירדם עם כפית כל ערב. אחרי זמן מה הכפית כבר לא הספיקה, היא גילתה שאפשר לפרק את הפיה של הבקבוק והיא נרדמה כל ערב עם פיה של בקבוק בפה. הסתכלנו זה על זו והתרשמנו מהיכולות שלה. יש לנו ילדה חזקה שיודעת מה היא רוצה ( לא הבנתי בזמנו עד כמה). בשלב מסוים היא התחילה לבקש באופן מפורש מוצץ. "אמא, אני רוצה שנקנה מוצץ סגול בחנות" היא דרשה כמעט כל יום כשיצאנו מהגן. אחרי כמה בקשות חוזרות ונשנות החלטתי שהגיע הזמן. ירדתי אליה ואמרתי לה "את יודעת מה, אנחנו נלך היום יחד לחנות ואת תבחרי לך מוצץ". אני לא יכולה לתאר את רמת ההתרגשות שהייתה באותו הרגע. הילדה בחרה מוצץ והתענגה עליו כל אחר הצהריים. אנחנו הגדרנו שהמוצץ לא נחוץ לאורך היום והחלטנו יחד על מתי ניתן להשתמש בו.

אז המוצץ חזר לביתנו ואני זכיתי בבת מאושרת. המוצץ עזר לה להירגע, להירדם ואנחנו גילינו עולם שכולו טוב. המוצץ באמת עוזר לה להירגע – זה ממש קסם! למה לא חשבנו על זה קודם? חשוב לציין שיחד עם ההתרגשות גם הפה התחיל להגיב והשיניים שלה התחילו לזוז יחד איתו...

אחרי שנה עם נוכחותו של המוצץ הסגול הרגשנו שזה הזמן הנכון לוותר עליו. ההחלטה הייתה לא פשוטה אבל הבנו שזה לטובתה. היא הגיעה לגיל 4 ,נכנסה לגן עירייה ונוכחנו לגלות שהיא מסתדרת מצוין בלי מוצץ לאורך רוב היום, יחד עם העובדה שהבנו שגיל 4 הוא ה"אפשרות האחרונה" לשיניים לחזור למקומם. דברנו איתה והחלטנו יחד שביומולדת 4 אנחנו נגיד ביי ביי למוצץ. היא הייתה מוכנה והחליטה שהיא מעבירה את המוצצים לבת דודה שלה שהיא עדיין קטנה וזקוקה להם. אנחנו אמרנו שבגלל שהיא כל כך גדולה ואחראית היא תוכל לוותר על המוצץ ולקבל אוגרים בתמורה. היא התרגשה והסכימה לאתגר. שלא תטעו, אני פחדתי פחד מוות אבל הבנתי שהתפקיד שלי הוא לשים את החששות בצד ולהיות שם עבורה בגמילה. אני ידעתי שהיא מוכנה ומסוגלת אבל גם ידעתי שזה ממש לא פשוט להיגמל ממשהו שכל כך אוהבים ותלויים בו.

בחגיגת יום ההולדת אצל סבתא וסבא היא נפרדה מהמוצצים בהתרגשות רבה ובמקביל קבלה את האוגרים. היא הסתובבה עם חזה מנופח, מלאה בגאווה. היה לי ברור שהאתגר יגיע בערב, כשהיא תכנס למיטה. וצדקתי. בערב באמת היה לה קשה. ישבנו לידה, לטפנו, חבקנו והיא עברה בהצלחה את הלילה הראשון. נשמנו לרווחה ושבחנו אותה על ההצלחה שלה. יש לנו ילדה גדולה

לפני חודשיים היא נגמלה מהמוצץ ולעיתים רחוקות היא נזכרת ומבקשת, אבל בסך הכל אנחנו יכולים להכתיר את הגמילה כהצלחה מסחררת. הגמילה הייתה בזמן הנכון והיום היא הרבה יותר רגועה אחר הצהריים ובערב. פחות זקוקה לנחמה ויודעת לסמוך על עצמה ועל היכולת שלה להירגע.

מנקודת מבט רטרוספקטיבית על ה-4 שנים האחרונות אני יכולה להגיד שהבת שלי למדה אותי לקח מאוד חשוב על הורות וגם על מוצץ. הבנתי שיש ילדים שבאמת לא זקוקים למוצץ אבל יש כאלו שמוצץ יכול לשנות את השנים הראשונות של חייהם. הבנתי שמוצץ יכול להיות מופלא ברגעים מסוימים, במיוחד שמדובר בילדה שחווה קושי בוויסות ומתקשה להירגע באופן כללי. הבנתי שאני יכולה להגיע הכי מגובשת בעולם ,אבל אם אני אהיה מספיק פנויה להקשיב אני יכולה ללמוד כל הזמן לקח מאוד חשוב על כמה שהילדים שלי הם לא אני. להיות אמא טובה עבורם היא להיות קשובה לעצמי אבל לא לשכוח להיות קשובה גם להם - כי הם יודעים דבר או שניים על היכולות שלהם והרצונות שלהם והם רק מבקשים מאיתנו להיות שם עבורם, אבל באמת!

חשוב גם להבין שמוצץ הוא עניין תרבותי וחברתי. במדינת ישראל הוא מאוד נפוץ ויש שיגידו אפילו הכרחי. חוויה שלא קיימת במזרח הרחוק או במדינות מסורתיות אחרות. ולכן בפעם הבאה שממליצים לכם על כן לתת מוצץ או לא לתת מוצץ אני ממליצה להסתכל על הילד שלכם ולנסות לראות מה הוא צריך ולפעול בהתאם. אולי גם לגלות גמישות ולראות אם הוא זקוק לו בזמן מסוים אחר בחייו. והכי חשוב, לא לחשוש להגביל את המוצץ או לוותר עליו שמרגישים שזה הזמן הנכון. חשוב שנהיה קשובים לילדים שלנו אבל גם נדע לסמוך עליהם להתמודד עם האתגר ולהראות להם שאנחנו תומכים בהם אבל גם יודעים שהם מסוגלים. כי איך הם ידעו אם לא נלמד אותם?